בשבת האחרונה ישבתי עם ענבל (בת 5.5) לאכול ארוחת בוקר.

שתינו היינו במצברוח טוב, רק חזרנו מחופשה ארוכה ושמחנו להיות בבית.

פתאום, באמצע הארוחה היא קמה בריצה מהכסא שלה וחזרה בוכה.

יום קודם לכן, היא קיבלה בלון הליום מיוחד במתנה מסבא וסבתא
ופתאום היא רצה אליו וגילתה שלא קשרה אותו טוב לאופניים שלה
והוא עף ונעלם לה.

היא חזרה אל השולחן בוכה ועצובה, והיה די ברור שהרגע הנעים שלנו ביחד נגמר.

מכירים את התגובות האלו שעומדות לנו על קצה הלשון במצבים כאלו?

"אויש, נו, מה את עושה עניין מבלון" – או –

"אין דבר, זה סופו של כל בלון" – או –
"אל תהיי עצובה מחר אני אקנה לך בלון חדש" – או –
"את כבר ילדה גדולה, בגלל בלון את בוכה?" – או –
"אולי תפסיקי, את הורסת לנו את הארוחה הכייפית שלנו"
 

לרגע אחד קטן סוג התגובה הזה עמד לי על קצה הלשון.
אבל ידעתי שזה רק יוביל אותנו ליותר בכי ולתחושה לא טובה בינינו.

אז באותו רגע, ליד שולחן ארוחת הבוקר, החלטתי להגיב אחרת,
בחרתי להוביל את המצב שנוצר בתקשורת בינינו למקום אחר.
ובעצם הבחירה שלי היתה לי הזכות ללמד את הילדה שלי ארבעה דברים חשובים מאוד,
בלי אף טיפה של הטפה או חינוך, ולתת לה ארבע מתנות יקרות ערך לחיים שלה.

1 – המתנה הראשונה – להיות בפגיעות
הדבר הראשון שעשיתי היא – להציע לה לבוא אליי. היא נענתה כמעט מיד. זה לא תמיד קורה לה.
אם היא מרגישה שיש בי טיפת שיפוט עליה, או כעס היא לא תגיע. הפעם כנראה הבחינה
בכך שאני ממש לא שם. היא שמה עליי את הראש ובכתה. נתתי לה לפרוק,
להוציא את הכאב, את התסכול, את חוסר האונים
ואולי אפילו את האשמה שהרגישה על כך שלא שמרה
מספיק על הבלון שלה. לא עצרתי אותה. ליטפתי אותה.
"הבלון הזה היה לי כל-כך חשוב, אמא", היא אמרה. והוסיפה "אני לא קשרתי אותו טוב".